את
היומיים הראשונים תכננתי מראש, אם כי באופן מינימלי. שילמתי עבור שני לילות בהוסטל
במרכז העיר מנצ'סטר ואחריהם קבעתי להיפגש עם טום, בחור מנצ'סטרי שיצר איתי קשר דרך
האתר couch-surfing, בכדי שיוכל להראות לי מעט את העיר ולארח
אותי בביתו לשני לילות נוספים.
נחתי
בלילה והלכתי לאיבוד לא מעט ברחבי העיר הגדולה. תחושת חוסר הוודאות התגברה תוך כדי
שאני מנסה למצוא את ההוסטל בין סמטאותיה החשוכות של העיר, צעקות שיכורים, חבורות
של בנות מבוסמות היטב הנמצאות בצדי הכביש ומחכות למונית שתיקח אותן הביתה, מכוניות
המנצלות את השעות ה"שקטות" בשביל לנסוע בכביש במהירות מופרזת, ונהגיה
אשר פלטו צעקות שיכורים. הגעתי בסופו של
דבר להוסטל לפנות בוקר, עייפה מאוד ומנסה להתרכז בדבר היחיד שהיה וודאי בשבילי -
מיטה בטוחה בה אוכל לישון.
נכנסתי
לחדר כשהשעה הייתה כבר 5:30, וניסיתי להירדם. ההוסטל היה ממוקם על אחד הרחובות הראשיים
במרכז העיר. גם לאחר שעה, קולות ההמון שבקעו הישר לתוך החדר מנעו ממני לישון. לאחר
הניסיון הנואש לנוח, קמתי מאוחר בבוקר והחלטתי להסתובב בעיר. היה יום קיצי, שמשי
וחמים, מאד לא מנצ'סטרי. התחושה הראשונה של אותו בוקר הכתה בי ואני זוכרת אותה
בבירור - השוֹק. ראיתי את כמויות האנשים שהיו לפני ברחוב. "אלוהים
ישמור", חשבתי לעצמי , "בחופש הגדול של הקיץ בשוק נחלת בנימין אין כל כך
הרבה אנשים". זה היה סימן מובהק: אני ללא ספק לא טיפוס אורבני.
הסתובבתי
בין חנויות ורחובות ראשיים, התבוננתי באנשים בחטף, על אינסוף החנויות, על השלטים
והפרסומות וניסיתי למצוא מקום שקט, מקום מוגן. אחת החנויות משכה את תשומת ליבי -
חנות פלאפל. כשרואים את אחד מהמאכלים הלאומיים של ביתי כתובים על שלט באותיות ניאון
בארץ זרה, אי אפשר להתעלם ושלא לקפוץ לביקור. נכנסתי פנימה, ובאופן ספונטני שאלתי
את המוכר האם יש כאן מישהו שמדבר עברית. "כמובן, רק רגע, אני אקרא לו,"
ענה לי המוכר בנימוס, "מוחמד! יש פה מישהי שמדברת עברית!" הוא צעק לעבר
המטבח.
מוחמד
היה פלשתינאי מחברון, שמוכר פלאפל בבריטניה כבר כמה שנים. הוא התחיל את דרכו בלונדון
והגיע למנצ'סטר לפני שנה. מוחמד ניגש אליי, לחץ את ידי ושאל בידידות: "מה שמך
חמודה? מאיפה את באה אלינו?" "ניצן, מישראל, ליד חיפה." עניתי באותה
מידת חיבה. "אההה... יש לי בני דודים משם, אחלה של עיר." הוא ענה בחיוך.
מוחמד ואני ישבנו ושוחחנו עד שהוא היה חייב לחזור לעבודתו. ניהלנו שיחת חולין
חביבה כולה בשפת האם שלי, שנהניתי לדבר במקום זר. הרגשתי פתאום לא עד כדי כך לבד.
בקרב ההמון המוזר שהיה בחוץ הצלחתי למצוא 10 דקות של תחושה מוכרת. הוא השאיר לי את
מספר הטלפון שלו והבטיח לי לקחת אותי לבר-נרגילות הכי טוב בעיר. שמרתי את המספר,
אם כי בהמשך לא הצטלבו שוב דרכינו.
חנות נוספת הסבה את תשומת ליבי- לא היה לי ברור מהשלט אבל חלון הראווה היה מלא בחפצים רנדומאליים; מבובות תצוגה הלבושות בבגדי חאקי צבאיים משולבים בצעיפים צבעוניים, לקאסטות וקלטות מוסיקה ישנות של לקהות לא ידעות עד לצעצועיי וינטאג' בלויים ומשומשים. נכנסתי לחנות מתוך סקרנות ומצאתי את עצמי בתוך מקלט קטן מתחת לבניין, ובו כל דבר אשר שתחפצו למצוא (תקליטים עד אין סוף, חוברות קומיקס, מיני סוגים של אוספים, צעצועים, ספרים, פורנו, חלקי חילוף לאופניים והכל בערמות מאורגנות ברחבי החנות). דיברתי עם בעל החנות והוא סיפר לי שהיא התחילה מגראז' סייל, וכבר שלושים שנה מתקיימת על אותו הקונספט. השלט אמר את הכל והבלאגן בחנות עוד יותר. אך עם כל אי הסדר שבד"כ אני מגיבה ברתיעה, דווקא שם העליתי חיוך בזכות הפינה משעשעת הזו באמצע העיר.
את
טום פגשתי יום לאחר מכן – אף הוא שמשי להפליא - וסוף השבוע משך אל העיר עוד הרבה
אנשים. טום הראה לי את העיר ההומה: אינספור אנשים במסעדות, בחנויות ובפאבים; ברחובות
נערכו הופעות. אני לא נהניתי מהסביבה הזו, הכול היה יותר מדי בשבילי, יותר מדי
אנשים, יותר מדי רעש. אותה תחושה ראשונית מאתמול אשר הכתה בי עדיין הייתה טרייה,
ולכן ביקשתי מטום שנלך לפינה שקטה. הוא הציע שנחזור לביתו, שם התארחתי לשני לילות.
טום חלק בית עם עוד שלושה שותפים, וביתם היה לא מסודר בעליל. נורות שרופות וחצי
דלוקות, אי סדר בכל פינה, מטבח מלא בכלים. לא בדיוק המקום האידיאלי לו ציפיתי.
למחרת
החלטתי שאשאר לנוח בבית של טום. הרגשתי תשושה. כמויות האנשים שראיתי, ההליכה
לאיבוד בעיר גדולה, הצורך להתרגל לסביבה חדשה מהר מאוד - לא ציפיתי לכל זאת. למען
האמת, לא ידעתי בדיוק למה לצפות, אבל החוויות שעברו עלי הפתיעו אותי מאד.
לא
היו לי תכניות להמשך הדרך. אבל דבר אחד ידעתי בבירור - במנצ'סטר אני לא הולכת
להישאר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה