תחילתו של השבוע הקשה ביותר

"טום, מה אתה יודע על מחוז הפסגה?" שאלתי בסקרנות, "למה? את מתכננת להגיע לשם?", "כנראה שכן," עניתי. "מקום יפהפה, אחד המקומות היפים באנגליה. טיילתי שם עם המשפחה שלי כשהייתי ילד. יש לי הרבה זיכרונות טובים משם". לא היה צריך לשכנע אותי יותר מדי. נודע לי על האזור מעיון במפת המחוז ועיירות קרובות למנצ'סטר: פארק לאומי ובו מסלולי הליכה בין גבעות, חורשות ונחלים. טבע - בדיוק מה שחיפשתי.

ארזתי את חפציי בתרמיל הגדול שלי וביררתי אילו רכבות עליי לקחת בשביל להגיע ליעדי החדש - בוקסטון, עיירה מרכזית במחוז דרבישייר הסמוך לשמורת הטבע הגדולה.

אחד החפצים שהתעקשתי לקחת עמי היה אוהל. אוהל מינימלי להפליא שהתאים לתיק ולאופן הטיול שלי. הקשר בינו למחוז הפסגה אתם שואלים? ובכן, החלטתי לנסות, לבד, בפעם הראשונה, באופן נועז, תמים ועיקש את ניסיוני בקמפינג.

ידעתי שישנו מגרש קמפינג במרחק הליכה מתחנת הרכבת בבוקסטון. הגעתי אחר הצהריים לתחנה והלכתי בעקבות שלטי ההכוונה.

ההליכה המתמשכת עם משקל כבד על הגב היתה באמת מפרכת, ובקושי עמדתי בה. אחרי חצי שעה עצרתי בתחנת דלק, נכנסתי לחנות התחנה, מתנשפת מעט וניסיתי להוציא כסף מהכספומט; באותו היום ביש המזל לא עזב אותי לרגע, ולא הצלחתי להוציא מזומן.

אתר הקמפינג היה מדשאה גדולה עם מספר קרוואנים, מכולת קטנה ויקרה ומשרד קבלה.

הייתי בטוחה שאשן באוהל מרבית הטיול. מתוך הנחה לא כל-כך מבוססת, החלטתי שקמפינג תהיה הדרך הזולה והיעילה ביותר בשבילי לטייל, ובכל פעם שאצטרך מקום לישון, בלי דאגה אשלוף את האוהל ואשן בו שינה שלווה. כשהייתי קטנה טיילתי עם משפחתי באירופה, והעברנו הרבה זמן באוהל ובאתרי קמפינג שכללו גם מקלחות, שירותים, מטבח מאובזר, מכונת כביסה וכל זאת במחיר הוגן למשתמש.

ובכן, מה שנכון נכון - כשאנו מתכננים תכניות, אלוהים מסתכל מלמעלה וצוחק. ובאותו יום, לא הצלחתי למצוא אף שמץ של חוש הומור במצבים בהם נתקלתי.

בחדר הקבלה הסתבר לי כי לא רק שהמחיר היה מופקע, אלא גם שבאתר אין מטבח מסודר כמיטב המסורת האנגלית. סגנון הקמפינג המקובל מכונה "wild camping", ובהם חדר קבלה ובמקרה הטוב מכולת. תכניותיי הגדולות לגבי אופן הטיול אותו רציתי התנפצו בצורה חדה ומפתיעה.  

הלילה הראשון שלי בשק"ש אותו קניתי בגאווה גדולה, רצון עז ועם התמונה ההרואית – אני בתוכו, כמו גיבורה, אי שם בשומקום כמו סנופקין בשטח, הסתיים עם לקח כואב, כאילו מרפי עצמו בא להסביר לי מה זאת "אירוניה".

האוהל שלי היה קטן, ארוך וצר. הכניסה למרחב המצומצם הזה שסיפק לי בית ללילה בודד זה, עוררה בי תחושה מעט קלסטרופובית. וברשותי היו רק קופסא קטנה של תירס, כמה פרוסות לחם ובקבוק חצי ליטר מים שהיה ריק למחצה. מכיוון שהגעתי לאתר בשעות הערב, המכולת כבר הייתה סגורה (מוקדם משהייתה צריכה!) ולא הייתה ברשותי האפשרות להרחיב את ארוחת הערב שלי.

מעבר לאוהל הקטן, לארוחת הערב המצומצמת, לכאב הגב עקב סחיבת התיק שהפתיע אותי במשקלו וביש המזל שליווה אותי באותו יום, הציפה אותי תחושה עזה וגולמית של בדידות והלם. הרגשתי פתאום כמה אני לבד, נחתה עלי העובדה שאני בחו"ל, כבר מזמן לא בבית הוריי או במרחב הידוע שגונן עליי. ההלם עקב האירועים האחרונים שהפתיעו אותי וחוסר הוודאות שהתלווה אליו הרגישו באותו הרגע ממשיים, כנוכחים לצדי, כעמיתים לחוויה. לא ידעתי מה לעשות ואיך להמשיך מהנקודה הזאת. הרגשתי קטנה ומסכנה מול העולם הכאוטי הגדול אליו החלטתי לצלול.

פתאום מאחורי שמעתי רחישות. הסתובבתי וראיתי מאחורי זוג מבוגר אשר החנו את מכוניתם כמה מטרים מהאוהל שלי, מקימים יחדיו את האוהל שלהם ללילה הקרוב. מתוך רצון לעזור, אך בעיקר מתוך רצון לצאת ממעגל החברים שכלל את הניכור, הבלבול וחוסר הוודאות, ניגשתי לאותו זוג ושאלתי בנימוס האם הם צריכים עזרה. אני מודה שגם מעט אוכל היה חלק מהעסקה שרקמתי בדמיוני -

גם בטני המקרקרת הייתה מניע למעשה. "לא, תודה, יקירה," ענתה האישה המבוגרת בחיוך, "יפה מצדך להציע, באמת יפה. אנחנו נסתדר, תודה. את מכירה את האמרה המנחמת - לפחות אין גשם." אמרה ושבה לעיסוקיה. לאחר כמה צעדים, כהדגמה כואבת לדבריה, העננים הקדירו וצבעם האפור התכהה. רגע לפני שנכנסתי לאוהל שמתי לב לנקודות הלחות אשר נחתו על בגדיי.

מתחת לשק"ש בתוך אוהל קטן, שכבתי כשמנגינת טיפות השמיים טופחות על האוהל והיוו  את פסקול הלילה הראשון שלי לבד במחנאות. כקולן המתנפץ, כך הייתה גם התמונה ההרואית לה חיכיתי שתתגשם, ובאותו הלילה, לא רק העננים המטירו את דמעותיהם.