תחילתו של השבוע הקשה ביותר

"טום, מה אתה יודע על מחוז הפסגה?" שאלתי בסקרנות, "למה? את מתכננת להגיע לשם?", "כנראה שכן," עניתי. "מקום יפהפה, אחד המקומות היפים באנגליה. טיילתי שם עם המשפחה שלי כשהייתי ילד. יש לי הרבה זיכרונות טובים משם". לא היה צריך לשכנע אותי יותר מדי. נודע לי על האזור מעיון במפת המחוז ועיירות קרובות למנצ'סטר: פארק לאומי ובו מסלולי הליכה בין גבעות, חורשות ונחלים. טבע - בדיוק מה שחיפשתי.

ארזתי את חפציי בתרמיל הגדול שלי וביררתי אילו רכבות עליי לקחת בשביל להגיע ליעדי החדש - בוקסטון, עיירה מרכזית במחוז דרבישייר הסמוך לשמורת הטבע הגדולה.

אחד החפצים שהתעקשתי לקחת עמי היה אוהל. אוהל מינימלי להפליא שהתאים לתיק ולאופן הטיול שלי. הקשר בינו למחוז הפסגה אתם שואלים? ובכן, החלטתי לנסות, לבד, בפעם הראשונה, באופן נועז, תמים ועיקש את ניסיוני בקמפינג.

ידעתי שישנו מגרש קמפינג במרחק הליכה מתחנת הרכבת בבוקסטון. הגעתי אחר הצהריים לתחנה והלכתי בעקבות שלטי ההכוונה.

ההליכה המתמשכת עם משקל כבד על הגב היתה באמת מפרכת, ובקושי עמדתי בה. אחרי חצי שעה עצרתי בתחנת דלק, נכנסתי לחנות התחנה, מתנשפת מעט וניסיתי להוציא כסף מהכספומט; באותו היום ביש המזל לא עזב אותי לרגע, ולא הצלחתי להוציא מזומן.

אתר הקמפינג היה מדשאה גדולה עם מספר קרוואנים, מכולת קטנה ויקרה ומשרד קבלה.

הייתי בטוחה שאשן באוהל מרבית הטיול. מתוך הנחה לא כל-כך מבוססת, החלטתי שקמפינג תהיה הדרך הזולה והיעילה ביותר בשבילי לטייל, ובכל פעם שאצטרך מקום לישון, בלי דאגה אשלוף את האוהל ואשן בו שינה שלווה. כשהייתי קטנה טיילתי עם משפחתי באירופה, והעברנו הרבה זמן באוהל ובאתרי קמפינג שכללו גם מקלחות, שירותים, מטבח מאובזר, מכונת כביסה וכל זאת במחיר הוגן למשתמש.

ובכן, מה שנכון נכון - כשאנו מתכננים תכניות, אלוהים מסתכל מלמעלה וצוחק. ובאותו יום, לא הצלחתי למצוא אף שמץ של חוש הומור במצבים בהם נתקלתי.

בחדר הקבלה הסתבר לי כי לא רק שהמחיר היה מופקע, אלא גם שבאתר אין מטבח מסודר כמיטב המסורת האנגלית. סגנון הקמפינג המקובל מכונה "wild camping", ובהם חדר קבלה ובמקרה הטוב מכולת. תכניותיי הגדולות לגבי אופן הטיול אותו רציתי התנפצו בצורה חדה ומפתיעה.  

הלילה הראשון שלי בשק"ש אותו קניתי בגאווה גדולה, רצון עז ועם התמונה ההרואית – אני בתוכו, כמו גיבורה, אי שם בשומקום כמו סנופקין בשטח, הסתיים עם לקח כואב, כאילו מרפי עצמו בא להסביר לי מה זאת "אירוניה".

האוהל שלי היה קטן, ארוך וצר. הכניסה למרחב המצומצם הזה שסיפק לי בית ללילה בודד זה, עוררה בי תחושה מעט קלסטרופובית. וברשותי היו רק קופסא קטנה של תירס, כמה פרוסות לחם ובקבוק חצי ליטר מים שהיה ריק למחצה. מכיוון שהגעתי לאתר בשעות הערב, המכולת כבר הייתה סגורה (מוקדם משהייתה צריכה!) ולא הייתה ברשותי האפשרות להרחיב את ארוחת הערב שלי.

מעבר לאוהל הקטן, לארוחת הערב המצומצמת, לכאב הגב עקב סחיבת התיק שהפתיע אותי במשקלו וביש המזל שליווה אותי באותו יום, הציפה אותי תחושה עזה וגולמית של בדידות והלם. הרגשתי פתאום כמה אני לבד, נחתה עלי העובדה שאני בחו"ל, כבר מזמן לא בבית הוריי או במרחב הידוע שגונן עליי. ההלם עקב האירועים האחרונים שהפתיעו אותי וחוסר הוודאות שהתלווה אליו הרגישו באותו הרגע ממשיים, כנוכחים לצדי, כעמיתים לחוויה. לא ידעתי מה לעשות ואיך להמשיך מהנקודה הזאת. הרגשתי קטנה ומסכנה מול העולם הכאוטי הגדול אליו החלטתי לצלול.

פתאום מאחורי שמעתי רחישות. הסתובבתי וראיתי מאחורי זוג מבוגר אשר החנו את מכוניתם כמה מטרים מהאוהל שלי, מקימים יחדיו את האוהל שלהם ללילה הקרוב. מתוך רצון לעזור, אך בעיקר מתוך רצון לצאת ממעגל החברים שכלל את הניכור, הבלבול וחוסר הוודאות, ניגשתי לאותו זוג ושאלתי בנימוס האם הם צריכים עזרה. אני מודה שגם מעט אוכל היה חלק מהעסקה שרקמתי בדמיוני -

גם בטני המקרקרת הייתה מניע למעשה. "לא, תודה, יקירה," ענתה האישה המבוגרת בחיוך, "יפה מצדך להציע, באמת יפה. אנחנו נסתדר, תודה. את מכירה את האמרה המנחמת - לפחות אין גשם." אמרה ושבה לעיסוקיה. לאחר כמה צעדים, כהדגמה כואבת לדבריה, העננים הקדירו וצבעם האפור התכהה. רגע לפני שנכנסתי לאוהל שמתי לב לנקודות הלחות אשר נחתו על בגדיי.

מתחת לשק"ש בתוך אוהל קטן, שכבתי כשמנגינת טיפות השמיים טופחות על האוהל והיוו  את פסקול הלילה הראשון שלי לבד במחנאות. כקולן המתנפץ, כך הייתה גם התמונה ההרואית לה חיכיתי שתתגשם, ובאותו הלילה, לא רק העננים המטירו את דמעותיהם.  

תחנה ראשונה - מנצ'סטר

את היומיים הראשונים תכננתי מראש, אם כי באופן מינימלי. שילמתי עבור שני לילות בהוסטל במרכז העיר מנצ'סטר ואחריהם קבעתי להיפגש עם טום, בחור מנצ'סטרי שיצר איתי קשר דרך האתר couch-surfing, בכדי שיוכל להראות לי מעט את העיר ולארח אותי בביתו לשני לילות נוספים.

נחתי בלילה והלכתי לאיבוד לא מעט ברחבי העיר הגדולה. תחושת חוסר הוודאות התגברה תוך כדי שאני מנסה למצוא את ההוסטל בין סמטאותיה החשוכות של העיר, צעקות שיכורים, חבורות של בנות מבוסמות היטב הנמצאות בצדי הכביש ומחכות למונית שתיקח אותן הביתה, מכוניות המנצלות את השעות ה"שקטות" בשביל לנסוע בכביש במהירות מופרזת, ונהגיה אשר פלטו צעקות שיכורים.  הגעתי בסופו של דבר להוסטל לפנות בוקר, עייפה מאוד ומנסה להתרכז בדבר היחיד שהיה וודאי בשבילי - מיטה בטוחה בה אוכל לישון.

נכנסתי לחדר כשהשעה הייתה כבר 5:30, וניסיתי להירדם. ההוסטל היה ממוקם על אחד הרחובות הראשיים במרכז העיר. גם לאחר שעה, קולות ההמון שבקעו הישר לתוך החדר מנעו ממני לישון. לאחר הניסיון הנואש לנוח, קמתי מאוחר בבוקר והחלטתי להסתובב בעיר. היה יום קיצי, שמשי וחמים, מאד לא מנצ'סטרי. התחושה הראשונה של אותו בוקר הכתה בי ואני זוכרת אותה בבירור - השוֹק. ראיתי את כמויות האנשים שהיו לפני ברחוב. "אלוהים ישמור", חשבתי לעצמי , "בחופש הגדול של הקיץ בשוק נחלת בנימין אין כל כך הרבה אנשים". זה היה סימן מובהק: אני ללא ספק לא טיפוס אורבני.  

הסתובבתי בין חנויות ורחובות ראשיים, התבוננתי באנשים בחטף, על אינסוף החנויות, על השלטים והפרסומות וניסיתי למצוא מקום שקט, מקום מוגן. אחת החנויות משכה את תשומת ליבי - חנות פלאפל. כשרואים את אחד מהמאכלים הלאומיים של ביתי כתובים על שלט באותיות ניאון בארץ זרה, אי אפשר להתעלם ושלא לקפוץ לביקור. נכנסתי פנימה, ובאופן ספונטני שאלתי את המוכר האם יש כאן מישהו שמדבר עברית. "כמובן, רק רגע, אני אקרא לו," ענה לי המוכר בנימוס, "מוחמד! יש פה מישהי שמדברת עברית!" הוא צעק לעבר המטבח.

מוחמד היה פלשתינאי מחברון, שמוכר פלאפל בבריטניה כבר כמה שנים. הוא התחיל את דרכו בלונדון והגיע למנצ'סטר לפני שנה. מוחמד ניגש אליי, לחץ את ידי ושאל בידידות: "מה שמך חמודה? מאיפה את באה אלינו?" "ניצן, מישראל, ליד חיפה." עניתי באותה מידת חיבה. "אההה... יש לי בני דודים משם, אחלה של עיר." הוא ענה בחיוך. מוחמד ואני ישבנו ושוחחנו עד שהוא היה חייב לחזור לעבודתו. ניהלנו שיחת חולין חביבה כולה בשפת האם שלי, שנהניתי לדבר במקום זר. הרגשתי פתאום לא עד כדי כך לבד. בקרב ההמון המוזר שהיה בחוץ הצלחתי למצוא 10 דקות של תחושה מוכרת. הוא השאיר לי את מספר הטלפון שלו והבטיח לי לקחת אותי לבר-נרגילות הכי טוב בעיר. שמרתי את המספר, אם כי בהמשך לא הצטלבו שוב דרכינו. 

חנות נוספת הסבה את תשומת ליבי- לא היה לי ברור מהשלט אבל חלון הראווה היה מלא בחפצים רנדומאליים; מבובות תצוגה הלבושות בבגדי חאקי צבאיים משולבים בצעיפים צבעוניים, לקאסטות וקלטות מוסיקה ישנות של לקהות לא ידעות עד לצעצועיי וינטאג' בלויים ומשומשים. נכנסתי לחנות מתוך סקרנות ומצאתי את עצמי בתוך מקלט קטן מתחת לבניין, ובו כל דבר אשר שתחפצו למצוא (תקליטים עד אין סוף, חוברות קומיקס, מיני סוגים של אוספים, צעצועים, ספרים, פורנו, חלקי חילוף לאופניים והכל בערמות מאורגנות ברחבי החנות). דיברתי עם בעל החנות והוא סיפר לי שהיא התחילה מגראז' סייל, וכבר שלושים שנה מתקיימת על אותו הקונספט. השלט אמר את הכל והבלאגן בחנות עוד יותר. אך עם כל אי הסדר שבד"כ אני מגיבה ברתיעה, דווקא שם העליתי חיוך בזכות הפינה משעשעת הזו באמצע העיר.

את טום פגשתי יום לאחר מכן – אף הוא שמשי להפליא - וסוף השבוע משך אל העיר עוד הרבה אנשים. טום הראה לי את העיר ההומה: אינספור אנשים במסעדות, בחנויות ובפאבים; ברחובות נערכו הופעות. אני לא נהניתי מהסביבה הזו, הכול היה יותר מדי בשבילי, יותר מדי אנשים, יותר מדי רעש. אותה תחושה ראשונית מאתמול אשר הכתה בי עדיין הייתה טרייה, ולכן ביקשתי מטום שנלך לפינה שקטה. הוא הציע שנחזור לביתו, שם התארחתי לשני לילות. טום חלק בית עם עוד שלושה שותפים, וביתם היה לא מסודר בעליל. נורות שרופות וחצי דלוקות, אי סדר בכל פינה, מטבח מלא בכלים. לא בדיוק המקום האידיאלי לו ציפיתי.

למחרת החלטתי שאשאר לנוח בבית של טום. הרגשתי תשושה. כמויות האנשים שראיתי, ההליכה לאיבוד בעיר גדולה, הצורך להתרגל לסביבה חדשה מהר מאוד - לא ציפיתי לכל זאת. למען האמת, לא ידעתי בדיוק למה לצפות, אבל החוויות שעברו עלי הפתיעו אותי מאד.

לא היו לי תכניות להמשך הדרך. אבל דבר אחד ידעתי בבירור - במנצ'סטר אני לא הולכת להישאר.

הזיכרון הראשון

הדבר הראשון שמרגישים הוא הניתוק מהמוכר והידוע. מבלי להסתכל לאחור, מרגישים בן רגע את המרחק המצטבר מהשנייה שעוזבים, ומפליגים ביחד עם הזמן, לתוך מרחב אחר. במקרה שלי מרחב זה כולו היה לא נודע.

עם כרטיס טיסה בודד (הלוך בלבד) וצילום אחרון עם המשפחה, הפקדתי את התרמיל הגדול בתא המטען של המטוס ועליתי על האוטובוס לטרמינל. מבלי להסתכל מאחורי, הרגשתי את רעידות האוטובוס, ובו בעת תחושת ריחוף מוזרה, תחושת ניתוק סוחפת. כשהציפייה, הפחד וההתרגשות בי, הרגשתי איך אני מובלת, ספק ברצוני ספק בעל כורחי, אל אי הוודאות אשר לא תחדל להפתיע. אותה תחושה מרחפת הייתה לי לזיכרון ראשון של הטיול.

הלכתי לאורך השרוול אל מטוס, פרסומות ודמויות מחייכות בירכו אותי לשלום בשפות זרות. הבנתי סוף סוף שזהו זה - הטיול מתחיל. חלום הילדות שלי לבקר ברחבי בריטניה ואירלנד מתגשם. כשהמטוס המריא וראיתי את אורות קו החוף מתרחקים, שפתיי התרחבו לחיוך רחב מאוזן לאוזן. הוצאתי את נגן המוסיקה שלי והפעלתי את השיר שמיצה את תחושת הציפייה וההתרגשות שאחזה בי.