הדבר הראשון שמרגישים הוא הניתוק מהמוכר
והידוע. מבלי להסתכל לאחור, מרגישים בן רגע את המרחק המצטבר מהשנייה שעוזבים,
ומפליגים ביחד עם הזמן, לתוך מרחב אחר. במקרה שלי מרחב זה כולו היה לא נודע.
עם כרטיס טיסה בודד (הלוך בלבד) וצילום
אחרון עם המשפחה, הפקדתי את התרמיל הגדול בתא המטען של המטוס ועליתי על האוטובוס
לטרמינל. מבלי להסתכל מאחורי, הרגשתי את רעידות האוטובוס, ובו בעת תחושת ריחוף מוזרה,
תחושת ניתוק סוחפת. כשהציפייה, הפחד וההתרגשות בי, הרגשתי איך אני מובלת, ספק
ברצוני ספק בעל כורחי, אל אי הוודאות אשר לא תחדל להפתיע. אותה תחושה מרחפת הייתה
לי לזיכרון ראשון של הטיול.
הלכתי לאורך השרוול אל מטוס, פרסומות
ודמויות מחייכות בירכו אותי לשלום בשפות זרות. הבנתי סוף סוף שזהו זה - הטיול
מתחיל. חלום הילדות שלי לבקר ברחבי בריטניה ואירלנד מתגשם. כשהמטוס המריא וראיתי
את אורות קו החוף מתרחקים, שפתיי התרחבו לחיוך רחב מאוזן לאוזן. הוצאתי את נגן
המוסיקה שלי והפעלתי את השיר שמיצה את תחושת הציפייה וההתרגשות שאחזה בי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה