הקדמה

כשטיילתי באירלנד, הדרך האהובה עלי להגיע אל היעד הבא הייתה נסיעה בטרמפים. מבחינתי, זה חסך לי לא מעט כסף , אבל חשוב מכך - היווה חלק בלתי נפרד מהטיול. המפגשים, השיחות, הסיפורים ואפילו השתיקות המביכות היו לב החוויה ודרך להתחבר לתרבות ולאנשים המקומיים.

כמובן שבשביל לפתוח שיחה, היו תמיד שאלות קבועות (בת כמה את, מאיפה את וכד') על אחת מהן, ששימשה בסיס להמשך הדברים, תמיד היה לי קשה לענות:

"So what are you, a student?"

הפתרון היה לענות כמה שיותר בבהירות שלא, שבישראל כשמגיעים לגיל 18 עושים צבא (הבנות שנתיים, הבנים שלוש שנים), משתחררים, עובדים, חוסכים ויאללה - מטיילים!

משום מה, תמיד היה להם קשה להבין שהסטטוס הנוכחי שלי הוא "מטיילת" ולא "סטודנטית", מה שכנראה ההיגיון הפשוט והמאוד קונפורמיסטי אומר, כי הרי בגיל 20 מן הסתם אשתייך לאקדמיה.

היה נראה שבכמה שניות הללו אחרי שהייתי עונה בנימוס על שאלתם, הם היו צריכים לפתוח קטגוריה חדשה בראשם בשביל לשייך את מיקומי בחיים, במקום פחות מוכר.

פעם אחת, באחד ממסעות הטרמפים שלי בארץ הלפריקונים, נכנסתי כהרגלי למכונית ואותה שאלה נדרשת ונדושה נשאלה. עניתי את תשובתי התמימה שבפעם המי-יודע-כמה נשמעה כמו תקליט שבור. חיכיתי שהדקה המביכה הזו בה הצד השני צריך לעכל ומגיב בחיוך מזויף מתוך נימוס, תעבור כמה שיותר מהר וכבר מתגוננת עם שלל הסברים אחרים רק כדי להבהיר מה הוא מצבי הנוכחי.

אם כי הפעם - הפעם זה היה שונה. הוא הגיב אחרת.

היה לו חיוך שונה על הפנים.

חיוך מסופק ולא מזויף, חיוך גאה ולא חשדני.

"את יודעת מה?" עונה לי אותו אדון נכבד, "יותר טוב. אפילו מצוין!

מה שאת עושה עכשיו זו תעודת גמר מאוניברסיטת החיים".